יום הולדת שני ברצף ב’כוביד טיים’ ויצא הגורל ששוב אני חוגגת תחת לוקדאון/ הגבלות ואיסורים, כך שלחגוג יום הולדת כמו שאני מפנטזת שכולל סופ"ש מול הים, במקום חם עם מיטת אפריון ומרחצאות חמים מול נוף אקזוטי, שוב לא יקרה. כפולניה שנשארת פולניה, גם כשהיא נשואה לחצי עיראקי, זו סיטואציה די מבאסת שגורמת לחשוב – למה

במעמד 30 חודשים בממלכה הקסומה, מיד אחרי ביקור נוסף במולדת, ועוד בפסח….יציאה מעבדות לחרות כזה… עלו בי מחשבות חדשות, כאלו שגם אם שמתי אליהן לב לפני כמה חודשים, הפעם הטביעו חותם ממשי על ההבנה של מי אני ואנחנו היום, בגלל ובזכות הרילוקשיין. מי הזיז את הקצב שלי? – מחשבות על קצב הקצב בכבישים, קצב הקריירה,

כבר כמה זמן שאני חושבת ולא מוצאת על מה לכתוב את הפוסט הבא לבלוג. כתיבה עבורי היא תרפויטית לחלוטין, וכן, גם התגובות שאתם מקדישים מזמנכם וכותבים לי על הפוסטים, תמיד מחממות ת'לב ובמינוס חצי מעלה, זה Must  ולא Nice to have 🙂 אתמול, בשיחה עם חמותי האהובה ויש לציין קוראת קבועה ומפרגנת במיוחד בבלוג, שיתפתי

בדיוק לפני שנתיים כשפייסבוק הזכיר לי הבוקר (כאילו ששכחתי :-)) כי לפני שנתיים  – 30.1.16, עלינו כולנו בטיסת  One way ticket לממלכה הקסומה… אני עוד קצת בשוק! בהלם! קצת המומה! שחלפה עוד שנה 24 חודשים שלמים כמות מטורפת של יום ועוד יום ועוד יום ועוד יום…. ושנה 3 לרילוקשיין בפתח. יש רבים שמציינים שהשנה הראשונה הכי

עוד לפני שטסנו בכרטיס חד כיווני ליעד הרילו שלנו, ידענו כי לקראת ציון שנתיים למעבר, נהייה זכאים מאלוהי ההייטק היקרים ל "ביקור מולדת", ונגיע מלאי התרגשות לארץ הקודש בתקופת החופש הגדול (מאוד! …בעצם תלוי את מי שואלים..). חודשים חיכינו, תכננו וציפינו, גם ציפו, תכננו וחיכו לנו זה הגיע, מלא חוויות, קשת של רגשות, משפחה, חברים,

אחרי שבוע שאני לבד עם הילדים, בעודי מפרגנת ומאושרת עבור האיש שלי שהפעם הרשה לעצמו סוף סוף להגשים חלום של טיול אופנועים מרהיב ברחבי אירופה, אני כותבת שורות אלו… בתחושה שהייתי עושה הכל בדיוק אותו הדבר ובמקביל עושה הכל הפוך לגמרי… כי  –  "אמא ברילוקשיין" חיה רב הזמן בשיא – שיא הטוב ושיא הרע… לחיות

שנה וחצי בממלכה הקסומה… תקופה שמצד אחד נתפסת –  "וואו, ככ הרבה – איך שהזמן טס!" ומצד שני לא פעם אנחנו תופסים את עצמנו חושבים –  "וואלה? אנחנו חיים באנגליה? זה אמיתי?" רבים אומרים שאחרי שנה יש תחושה שרכבת ההרים נרגעת קצת ורבים מוסיפים כי אחרי שנה וחצי יש כבר שקט! אצלי כמו תמיד המוח עובד, הלב

"אני רוצה את זה מאוד אבל בהבנה וקבלה שלמה של שנינו שאני לא עובדת!" משפט שאמרתי לשלומי כשהצגתי בפניו את הרצון שלי לעשות רילוקשיין ואת כל ההזדמנות האדירה, שאני רואה במעבר הזה, לכל אחד ואחת מאיתנו ולתא המשפחתי שבנינו והקמנו. אז…זה היה הסיכום! היה גם ברור שבשנה הראשונה "כשהילדים מתאקלמים" זה מאוד הגיוני ונכון ומדויק

דמיינו חדר מלא מראות, כל מראה וההשתקפות/השקפה שהיא מאפשרת, יש מראות שתרצו לחזור ולראות את עצמכם שוב ושוב כי הן עושות טוב על הנשמה, יש מראות שעושות לכם עצוב או כעס או געגוע או הצפה של אושר או כל דבר העולה על רוחכם. כל המראות נמצאות בחדר אחד, חדר לא גדול במיוחד… ואתם חווים את

הרשו לי לפנק ישר בשורה התחתונה ולהוריד מתח כבר מההתחלה ( ואין מה לעשות באנגלית זה נשמע יותר טוב 🙂 ) – Stop Doing, Start Being! עם כל לימודי האימון, הפסיכולוגיה החיובית ושלל הקורסים,  המעבר שעשינו היה עבורי ועבור כולנו, הזדמנות, אורך רוח, ופניות ל"קפיצה לעומק פנימה" וברגע שאפשרתי זאת –  גיליתי את עצמי ובעצמי ובנו,